הידיעה, מלפני כשבועיים, על מותה של הזמרת הגדולה (תרתי משמע) 
, Cesaria Evora אותה אני אוהבת כל כך, הזכירה לי שלפני כחצי שנה כתבתי פוסט אשר נשכח על ידי כטיוטה בנבכי הבלוג שלי.
ינואר 3, 2012
מעניין לעניין
דצמבר 26, 2011
משגרת יומה של גימלאית
מרץ 28, 2010
אלטע-זאכן
בעודי שקועה בהדפסת התפריט לארוחת ליל הסדר שתתקיים גם הפעם אצלנו, שמעתי מתוך רמקול נוסע : "אלטע-זאכן, …קונה הכל…אלטע-זאכן..". (more…)
אוקטובר 20, 2009
נחוץ לנו עורב
נחוץ לנו עורב…מת!למה דוקא עורב מת? כי עורב חי לא יסכים למלא את התפקיד שאנו מועידים לו, מפחד פן ימות משיעמום. אנו חיים בשלום עם העורבים בסביבתנו הקרובה ויש בנו אהבה מיוחדת אליהם. עובדה שלפני ימים ספורים יעקב החל לדקלם באוזני את שירו של א.א. פו :העורב, ועוד באנגלית. כך זה אצל יעקב זוכר בע"פ כל מה שלמד בתיכון ואחריו: נוסחאות בכימיה ובמתמטיקה וגם פרקים שלמים מהתנ"ך ומשירת העולם. כאות הוקרה מצאתי לו באינטרנט את השיר באנגלית ובתרגומו של ז'בוטינסקי לעברית. אוכלוסיית העורבים הולכת וגדלה משנה לשנה בישוב שלנו ולנו יש עורבים "משלנו" אשר אימצו אותנו. אנו נהנים משירתם המיוחדת והם נהנים מפירות עצי הפקאן שלנו, מפירות האבוקדו שנשרו עם הרוחות ומונחים על הקרקע, מפירות השסק שמבשילים עם בוא האביב ובכלל הם מנקרים מכל הבא לפיהם בחצר שלנו (גם דוגלי שהוא, כידוע, מזונם של הכלבים). אלא מה? עורבים, למי שאינו יודע, אוהבים מאוד דברים נוצצים, מבלי להבחין ש"לא כל הנוצץ זהב הוא". לפני שנים ספורות שינטענו חלקה במטע האבוקדו שלנו לצורך החלפת זן. הזמנו את המקצוען שהרכיב על הגזעים שנוסרו רכבים (ייחורים קטנים) וכדי להגן על הרכבים הרכים הוא עטף אותם בשקיות מתכתיות נוצצות. העורבים גילו את השקיות והתחילו לתלוש אותן בזו אחר זו. שאלנו וחקרנו והתברר שכדי להרחיקם יש להפחידם תחילה. לא על ידי דחלילים ולא ביידוי אבנים אלא בהצבת פגר של עורבים במקום בולט וגלוי במטע (למען יראו וייראו). מטעמי מצפון לא יכולנו לפגוע בעורבים בכלל ובשלנו בפרט, ולכן פנינו לאדם חביב מאחד הקיבוצים הסמוכים וביקשנו ש"ישיג" לנו עורב מת. אגב, האיש קיבל אישור ל"השגה" מהחברה להגנת הטבע, וזאת במסגרת שמירה על האיזון האקולוגי. האיש הביא לנו עורב מת, מעשה ידיו להתפאר. בתמורה זכה בתודה נרגשת ומגש בקלאוות טעימות. תלינו את העורב המת על עמוד גבוה ואף יצרנו פגר-דמה מחולצת עבודה ישנה של יעקב, בצבעים שחור ואפור (כצבע העורבים) כדי להגביר את האפקט. למחרת חגו מעל הפגרים כל עורבי הישוב בקריאות "מה-קרה, מה-קרה" נרגשות. עם הזמן התייבשו הפגרים (העורב והחולצה) ונשרו. ואילו ההרכבות נקלטו יפה והתפתחו לעצים מניבים. בימים אלו שינטענו חלקה נוספת, ושוב התעורר הצורך להבריח את העורבים. ביקשנו לפנות שנית אל הבחור החביב, אך לצערנו הרב, נודע לנו שגם הוא מת לפני זמן מה…צחוק הגורל…
למי מכם שיש עורב מת – מוזמן להודיענו ….ויבא על שכרו בהתאם לכישוריו.
יוני 21, 2009
בבית – ברגשות מעורבים
חזרתי מהונגריה וסיימתי לקרא את ספרה המרגש של עליזה הרט: שהכל יהיה מסודר. מה הקשר?
אז זהו שבעיני יש קשר .
בספר הנ"ל, הנכדה אלישבע נוסעת לקלן שבגרמניה, למסע שרשים, כדי להתחקות על תולדות משפחתה שנספתה בשואה.
ואני, זו הפעם השלישית, נוסעת למסע שרשים במחוז הולדתם של הורי ז"ל. לראשונה נסעתי לשם עם הורי לפני כעשרים שנים. חזרתי לשם שנית לפני שנתיים ושוב חזרתי, והפעם עם אחותי ארנה.
מה גורם לי לשוב לשם עוד ועוד? אולי געגועי להורי שאינם עוד?
שם, בדומראד שבמזרח הונגריה, הכפר בו נולדו ובגרו שני הורי, הרגשתי שאני בביית. הרגשות מעורבים ומעורפלים כלשהו, לאור העובדה שההונגרים שיתפו פעולה עם הנאצים ומסרו לידיהם את בני משפחתי.
השפה המובנת, המילים המתנגנות, טעמם וריחם של המאכלים הכל כך מוכרים מעוררים בי גלים צובטים של געגוע.
העזתי והתקרבתי אל שתי נשים, שגילן כגיל הורי, פחות או יותר, ואף הצלחתי להציג עצמי בפניהן בהונגרית! מה רבה היתה שמחתן (ושימחתי גם) כשהתברר ששתיהן למדו בבית הספר עם אחותו הצעירה של אבא שלי. מכאן אני הפכתי להיות המרואיינת והן שאלו על שאר בני המשפחה והזכירו באהבה את וילי, הדוד שלי (היחיד שנותר והוא חי בקצרין). כנראה שלא סתם אהבה. על פי מאור פניהן הבנתי שהוא היה נער נערץ בעיניהן. כדבריהן: "ללמוד לא אהב אבל…." . כך שמעתי מהן על היהודים שהיו כאן ו"נלקחו לשם" , על בית הכנסת שהיום משמש כספריה, על הווי החיים בכפר בו חיו ולמדו יחד באותו בית ספר יהודים ולא יהודים ועוד ועוד. עוד אנו מדברות, הצטרף אלינו Szanto Laszlo ,בן כיתתן, ששמח להוסיף משלו ואף הסכים לערוך לנו סיור קצר בכפר, בו הראה לנו את הצריפון בו גרה משפחת אבי עד לגירושה למחנות. מפיו אני יודעת שהמשפחה הייתה ענייה וסבתי פירנסה את ילדיה בקושי רב. מפיו גם למדתי לדעת שחלק מיהודי הכפר עסקו במסחר ולכן בתיהם היו בקרנות הרחובות.
נזכרתי במפית שקיבלתי מיולישקה. נכנסתי לחנות הסמוכה, וקניתי לי מפית רקומה (יד שנייה). ובמוחי מנקרת סקרנות מטרידה מה הסיפור שלה… 
.
מאי 13, 2009
דברים שרואים מכאן
חשבתי שלא אכתוב בעניין ספריות מתוך כוונה להתנתק מעיסוקי הקודם כמנהלת הספריה ולפתוח דף חדש וכיוונים חדשים. ולכן כותבת כאחת המנויות בספריה בה אני מנויה.
בכל שנותי כספרנית וכמנהלת היקפדתי על הסדר, בספריה ובסניפיה, על פי הכללים המקובלים כדי שניתן יהיה לאתר את הספרים לכשנידרש לכך. כעת, בעיניה של משתמשת אני חושבת שהסדר הוא לספרניות ולא למשתמשים. כשאני מגיעה לספריה אני נהנית לנבור ולחטט בעגלות עליהן מונחים הספרים הממתינים להחזרתם למדפים. אני מוקסמת מה"חפירה" בארגזי הספרים החדשים שהגיעו והם ממתינים לרישומם בקטלוג הספריה, סימונם, עטיפתם ועוד…ולא מגיעה כלל אל המדפים המסודרים.
אגב, מי צריך את הניילון הזה העוטף את הספרים? תנו לנו, הקוראים, לחוש את הספר במגע ישיר. גם כך, חלק מהספרים לא יושאלו כלל בעתיד או יושאלו למספר קטן של קוראים וכעבור שנים ספורות יוצאו ממלאי הספריה. (המעטה בעטיפות הפלסטיק טובה גם לשימור הסביבה שלנו).
הספריה שאני מנויה בה נמצאת במתחם בית ספר המוקף בגדר והדרך היחידה להגיע אל הספריה היא דרך השומר הניצב נאמנה בשער בית הספר ! עד כאן – ניחא. זו המציאות שלנו. אך אבוי, אין מקום חנייה. תוך שנים ספורות גדל לאין שעור מספר המורים ועובדי בית הספר (כולל הספרניות) המגיעים במכוניותיהם וממלאים עד אפס מקום את כל מקומות החנייה במגרשים שהולכים ומתרחבים משנה לשנה. כך, כשאני מגיעה אל הספריה, אני מנצלת את מעמדי הקודם בה, ומבקשת מחברותי לפתוח עבורי את השער ולהרשות לי להחנות את רכבי בתוך מתחם בית הספר בסמוך לספריה. אולי פתיחתה של הספריה בשעות אחה"צ והערב ובימי שישי תפתור חלקית בעיה זו.
השבוע נסעתי ברכבת לבקר את בתי הדס מטס שאספה אותי מתחנת "ההגנה" בתל אביב. עולה במדרגות אל המפלס העליון ולעיני נפרשת תחנה לא ממש יפה ונעימה. קיוסק קטן ודי עלוב עם מבחר מינימלי של שטויות ובייגלה. אך את החלל המרכזי של אולם התחנה ממלא דוכן גדול של ספרים : 3 ב- 100. אני הולכת סביב סביב, נוגעת, הופכת ומגלה ספרים מסוגים שונים: ספרי מתח, רומנים, מסעות וטיולים, הגות, בישול ואפיה, ספרי ילדים, תשבצים ועוד ועוד. הספרים יפים ומזמינים ודי חדשים. ביניהם מצאתי ספר שאני קוראת בימים אלו : "על דעת עצמו" שיצא בשנת 2008 ואותו התחייבתי להשיב לספריה תוך זמן קצר מאוד בגלל רשימת הממתינים לו. מסתכלת סביבי ורואה אנשים צעירים ומבוגרים הופכים בספרים, קוראים את התקצירים בגב הספר ובתוכו ו…קונים! יורדים אל הרציף, ומתחילים לקרוא עוד בטרם הגיעה הרכבת. רציתי לשאול את הקונים מדוע אתם קונים? למה שלא תשאלו בספריה? אך השאלה בהחלט מיותרת!
אז מי צריך ספריות? צריך גם צריך! אולי לא 3 ב- 100- (כי זה קיים בתחנות הרכבת, בתחנות דלק , בחנויות הספרים עצמן, בסופרמרקטים ועוד) אך כיוונים חדשים תוך הדגשת המקצוענות והתמקדות בצרכי המשתמשים – כן!
היום אני נוסעת להונגריה למסע שרשים אותו הזכרתי בפוסט הקודם שלי. לוקחת אתי גם את הספר: "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". כמו תמיד, לוקחת לטיולי 2-3 ספרים ולא מספיקה לפתוח אותם. אני פשוט הולכת והולכת והולכת כדי להספיק עוד ועוד ועוד ובסוף היום נופלת שדודה על המיטה ונ ר ד מ ת.
בכנס ,סַפְרַנוֹ-סְפֵירַה – הכנס הראשון בישראל לבלוגרים-ספרנים, שיתקיים ביום שישי השבוע, לא אוכל להשתתף בגלל לוח האירועים שלי, אך מצפה לפגוש את תגובותיכם לכשאשוב.
אפריל 27, 2009
אורבים לי ברשת
אני חשה בצירופי מקרים שאורבים לי ברשת.
הקריאה היא מעשה אינטימי ביני לבין עצמי ואיך זה שמישהו, מאי שם, עוקב אחרי ודוחף לי ספר מסוים ומחבר אותי בקשרים שונים ומשונים.
זה כחדשיים מונח על השידה ליד מיטתי ספרו של חיים סבתו: בואי הרוח ורק כעת התפניתי אליו אחרי שסיימתי את הכחול מאת מרי מקאלם. (את חוויית הקריאה ביטאתי כאן)
ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהמחבר, חיים סבתו, שהוא יליד מצריים, המספר את חוויותיו כנער במעברה בירושלים, מספר בעצם את סיפורו של פרקש שהוא יליד הונגריה.
אמרתי לעצמי: מעניין? בעוד כשבועיים אני אמורה לנסוע ל"טיול שרשים" בהונגריה אשר יכלול גם את מחוז היידו. בעודי קוראת אודות פרקש, מתברר לי שאותו פרקש בסיפור הוא יליד מחוז היידו (מהעיר היידובסרמן) וכנער נשלח לעבוד כשוליה במאפיה בעיר ביהרנג'יבאיום. (דוברי ההונגרית יהגו זאת מבלי לשבור את השיניים).
בינתיים ,ממשיכה לקרא ומתכתבת עם לביא מסימניה אחרי שקרא את הפוסט האחרון שכתבתי : יולישקה שלי. כתגובה לפוסט שלי הוא שולח אלי את היומן של סבתא שלו, שגם היא( !) ילידת הונגריה ממחוז היידו.
פשוט מאוד, לא כן? ובכל זאת….האם מישהו מוכן להסביר מה קורה כאן?
אפריל 20, 2009
יולישקה שלי
היום, ערב יום השואה, בחרתי להעלות את אחד מסיפוריה של אמי ז"ל.
את הסיפור על יולישקה שמעתי פעמים רבות מאז ילדותי כשתמיד נלויתה אליו כמיהתה של אמי לשוב ולפגוש את יולישקה. בעיניה זה היה חלום רחוק שכן לפני שנים לא ניתן היה לבקר בהונגריה, מולדתה. ומי בכלל ידע האם יולישקה עדיין חיה ומתגוררת ב- DOMBRAD, כפר הולדתה של אמי, בחלקה הצפון מזרחי של הונגריה.
כך סיפרה אמי:
"כשהשתחררתי מאושוויץ, עליתי על רכבת לכיוון מזרח הונגריה. הרכבת היתה עמוסה בהמוני נוסעים עד אפס מקום. לא ויתרתי ! טיפסתי על גג הרכבת וכך נסעתי ונסעתי במשך כיומיים כשאני נאחזת בחוזקה כדי לא ליפול מהרכבת הדוהרת . כל רצוני היה לשוב לכפר הולדתי ולפגוש את בני משפחתי. (לא ידעתי מי נשאר…). כך הגעתי אל הרציף של הרכבת הקטנה בכפר שלי. ירדתי. הבטתי סביבי ולא ידעתי לאן אפנה. נשארתי לעמוד ולבהות בחלל. הרציף התפנה מהנוסעים שירדו מהרכבת ורק אשה בודדה עמדה בצד כשתינוקת בזרועותיה. כך עמדנו שתינו זמן מה עד שהאשה נגשה אלי וקראה בשמי: רוז'י ! הכרתי אותה. אחת מבנות הכפר. לא יהודיה. כפר קטן וכולם מכירים את כולם…היא נגעה בי ואמרה: "שתינו בודדות. יום יום אנ י מחכה כאן לבעלי שיחזור הביתה מהחזית. אף אחד מבני משפחתך לא שב (ככל הידוע לי). לאן תלכי? בואי אלי…"
זו היתה קבלת הפנים האנושית, הפשוטה, החמה והישירה ביותר לה זכתה אמי בשובה הביתה מאושוויץ. תחושה זו ליוותה את אמי כל ימ י חייה ואותה נשאה עד יומה האחרון.
לימים, נסעתי עם הורי ל"טיול שורשים" ומצאנו את יולישקה באותו מקום, באותו בית קטן בכפר הקטן. הגענו אליה, ללא תיאום והכנות . ללא מכתב, ללא טלפון ובטח לא דוא"ל או facebook. סתם כך מעין "קפיצת דרך" על פני כחמישים שנים. מפגש כל כך טבעי כאילו רק אתמול נפרדו…
יולישקה, אשה כפרית ענייה, הכניסה אותנו לביתה הדל (אשר הבהיק בנקיונו ובלובנו) . אחזה בידי, הכניסה אותי לביתה והראתה לי את המיטה בה ישנה אמי. אותה מיטה ממש באותו חדר. (אגב, החדר זה כל הבית). ואמרה:
"במיטה זו השכבתי את אמך. היא ישנה שתי יממות רצופות, כשאני והתינוקת שלי, ישנות לידה. היא היתה נורא עיפה. חששתי מתגובת השכנים. ולכן בימים הבאים יצאנו כשתי כפריות לעבוד בשדות בעקירת תפוחי אדמה, כשהתינוקת אתנו".
רגע לפני שנפרדנו, נכנסה יולישקה לביתה ונתנה לי כמתנה וכמזכרת מפית פשתן רקומה. גם למפית סיפור משלה: סבתי (שלא הכרתיה, כמובן) התפרנסה מעבודות רקמה לנדוניות של בנות הכפר. כך נשמרה בביתה של יולישקה המפית, מעשה ידיה של סבתי. מפית זו, השמורה אצלי,היא הפריט היחיד שיש בידינו כשריד מבית הוריה של אמי.
בעודי כותבת שורות אלו אני מהרהרת וחושבת שהאופטימיות המדהימה שאפיינה את אמי נבעה מתפיסתה שלא להתחשבן עם העבר ולזכור רק את הטוב כי יש אנשים טובים באמצע הדרך… עובדה!
אפריל 6, 2009
בלוג לבלוג יביע אומר
על "ספרנו-ספירה" שהוא כנס הבלוגרים-הספרנים אשר יתקיים בביתו של יגאל חמיש, קראתי בבלוג של ירדנה נפתלי מספריית נהריה אשר הגיבה לפוסט האחרון שכתבתי בבלוג שלי.
וזו לשון תגובתה של ירדנה:
פנינה, תתחדשי! אז יש לך איך להגיע לכנס…
לאחר שנרשמתי, כנדרש, בדוא"ל של אילנה שקולניק, קיבלתי את תגובתה בזו הלשון:
ואאו, את גרה ממש רחוק וכל הכבוד על ההחלטה להגיע
ולכולם אני אומרת: אני והגמל שלי – קטן עלינו המרחק ….
בואו וניפגש…. יהיה אחלה…
מרץ 28, 2009
אני והגמל שלי
משפרשתי מעבודתי בספריה אני מתפנה לענייני הרוח: מפרגנת לעצמי להתפנק בעיסוקים שיעשו לי טוב על הנשמה. וכאשה- מה מתאים יותר מרכישה של חפץ או דבר מה שיגרום לי לתחושת התחדשות ושינוי.
חשבתי והתלבטתי ובאופן הטבעי ביותר החלטתי לקנות… גמל. (וזאת לא טעות!)
"ולמה לא עוד חולצה חדשה או נעליים חדשות או סתם צמיד נוסף?", התפלא שוב יעקב בפעם המי יודע כמה במשך עשרות שנות נישואינו . מבלי משים הצליח בשאלתו להדגיש מחדש את ההבדל בין דרכי החשיבה שלנו. מתי יצליח סוף סוף להשתחרר מהמרובעות המעשית שלו?
"יש לי סיבות רבות", השיבותי בסובלנות, "הראשונה שבהן היא : כי כך החלטתי !" להלן אמנה את הסיבות המשניות האחרות. (ברוח הדברים שאני אומרת לילדיי: "סיבה יש אחת בלבד וכל השאר הם תירוצים…").
שנית, הוא נאמן
שלישית, הוא צנוע
רביעית, הוא בעל כושר סבל
חמישית, הוא לא יתווכח אתי על יעדי הרכיבה
שישית, הוא בעל כושר עבירות גבוה (בבוץ, בחול, במים ועל סלעים, ממש כמו 4X4)
שביעית, הוא יפלוט כמות פסולת כמעט בלתי נראית
שמינית, הוא חסון ואינו רגיש לשינויי מזג האוויר
תשיעית, הוא יסתפק בתנאי אש"ל צנועים
ועשירית – לא חשוב….
החלטתי ועשיתי: נכנסתי לסוכנות המכירה, בחרתי והזמנתי. כעבור שבוע ניצב בפני במלוא הדרו הצנוע.
עליתי על גבו, טפיחה קלה למפתח, ויצאנו לדרך. לא התאכזבתי !
ברוכבי עליו אל מטע האבוקדו המרוחק שלנו התברר לי שהוא קל רגליים ואינו מכאיב לישבני. הוא מרחף על פני דרכי שדה משובשות ומחורצות, גם במהירויות רכיבה אשר הטרקטור הישן שלנו יכול היה רק לחלום עליהן.
בימי החורף התברר שאין הוא רגיש לרטיבות, ומעיל הפלסטיק שלו חסין בפני חלודה.
אחת לשבוע אני ממלאת את כריסו בנוזלים (לא פחות מ-33 ליטרים) ואז לא שומעים ממנו עד הפעם הבאה.
הבטחתי לו ולעצמי שאם ימשיך לעמוד בציפיותיי , נצא יחד לטיולים ולפגישות מחזור (שלו, כמובן) בסופי שבוע.
…וגם שם חיבה נתתי לו: "הגמל שלי". בכך צירפתי אותו רשמית למסגרת המשפחתית. זה שמו בישראל והוא רשום כך בכל מסמכי הרישוי שלו.
צבעו אדום, כמובן (איך אפשר אחרת?)
כאן אפשר לראות את הגמל ואותי יוצאים לדרך.
הפרופיל של "הגמל שלי": רכב שטח אוטומטי 4X4 דגם RANGER 500. תוצרת POLARIS , ארה"ב.
בני משפחה וידידים קרובים (מכורים בלבד!) מוזמנים לסיבוב היכרות.
מתחילה מחדש 
