יולישקה שלי

היום, ערב יום השואה, בחרתי להעלות  את אחד מסיפוריה של אמי ז"ל.

את הסיפור על יולישקה שמעתי פעמים רבות מאז ילדותי כשתמיד נלויתה אליו כמיהתה של אמי לשוב ולפגוש את יולישקה. בעיניה זה היה חלום  רחוק שכן לפני שנים לא ניתן היה לבקר בהונגריה, מולדתה. ומי בכלל ידע האם יולישקה עדיין חיה ומתגוררת ב- DOMBRAD, כפר הולדתה של אמי, בחלקה הצפון מזרחי של הונגריה.

כך סיפרה אמי:

"כשהשתחררתי מאושוויץ, עליתי על רכבת לכיוון מזרח הונגריה. הרכבת היתה עמוסה בהמוני נוסעים עד אפס מקום. לא ויתרתי !  טיפסתי על גג הרכבת וכך נסעתי ונסעתי במשך כיומיים כשאני נאחזת בחוזקה כדי לא ליפול מהרכבת הדוהרת . כל רצוני היה לשוב לכפר הולדתי ולפגוש את בני משפחתי. (לא ידעתי מי נשאר…). כך הגעתי אל הרציף  של הרכבת הקטנה בכפר שלי. ירדתי. הבטתי סביבי ולא ידעתי לאן אפנה. נשארתי לעמוד ולבהות בחלל. הרציף התפנה מהנוסעים שירדו מהרכבת  ורק אשה בודדה עמדה בצד כשתינוקת בזרועותיה.  כך עמדנו שתינו זמן מה עד שהאשה נגשה אלי וקראה בשמי: רוז'י ! הכרתי אותה. אחת מבנות הכפר. לא יהודיה. כפר קטן וכולם מכירים את כולם…היא נגעה בי ואמרה: "שתינו בודדות.  יום יום אנ י מחכה כאן לבעלי שיחזור הביתה מהחזית. אף אחד מבני משפחתך לא שב (ככל הידוע לי). לאן תלכי?  בואי אלי…"

זו היתה קבלת הפנים האנושית, הפשוטה, החמה והישירה ביותר  לה זכתה אמי בשובה הביתה מאושוויץ.   תחושה זו ליוותה את אמי כל ימ י חייה ואותה נשאה  עד יומה האחרון.

 לימים, נסעתי עם הורי ל"טיול שורשים" ומצאנו את יולישקה באותו מקום, באותו בית קטן בכפר הקטן.  הגענו אליה, ללא תיאום והכנות . ללא מכתב, ללא טלפון ובטח לא דוא"ל או facebook. סתם כך מעין "קפיצת דרך" על פני  כחמישים שנים. מפגש כל כך טבעי כאילו רק אתמול נפרדו…

יולישקה, אשה כפרית ענייה, הכניסה אותנו לביתה הדל (אשר הבהיק בנקיונו ובלובנו) . אחזה בידי, הכניסה אותי לביתה והראתה לי את המיטה בה ישנה אמי. אותה מיטה ממש באותו חדר. (אגב, החדר זה כל הבית). ואמרה:

"במיטה זו השכבתי את אמך. היא ישנה שתי יממות רצופות, כשאני והתינוקת שלי, ישנות לידה. היא היתה נורא עיפה. חששתי מתגובת השכנים. ולכן בימים הבאים יצאנו כשתי כפריות לעבוד בשדות בעקירת תפוחי אדמה, כשהתינוקת אתנו".

רגע לפני שנפרדנו, נכנסה יולישקה לביתה ונתנה לי כמתנה וכמזכרת מפית פשתן רקומה. גם למפית  סיפור משלה: סבתי (שלא הכרתיה, כמובן) התפרנסה מעבודות רקמה לנדוניות של בנות הכפר. כך נשמרה בביתה של יולישקה המפית, מעשה ידיה של סבתי.  מפית זו, השמורה אצלי,היא הפריט היחיד שיש בידינו כשריד מבית הוריה של אמי.

בעודי כותבת שורות אלו אני מהרהרת וחושבת שהאופטימיות המדהימה שאפיינה את אמי נבעה מתפיסתה שלא להתחשבן עם העבר ולזכור רק את הטוב כי יש אנשים טובים באמצע הדרך… עובדה!