אורבים לי ברשת

אני חשה בצירופי מקרים שאורבים לי ברשת. 

 הקריאה היא מעשה  אינטימי ביני לבין עצמי ואיך זה  שמישהו, מאי שם, עוקב אחרי ודוחף לי ספר מסוים ומחבר אותי בקשרים שונים ומשונים.

זה כחדשיים מונח על השידה ליד מיטתי ספרו של חיים סבתו: בואי הרוח ורק כעת התפניתי אליו אחרי שסיימתי את הכחול מאת מרי מקאלם. (את חוויית הקריאה ביטאתי כאן)

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהמחבר, חיים סבתו, שהוא יליד מצריים, המספר את חוויותיו כנער במעברה בירושלים, מספר בעצם את סיפורו של פרקש שהוא יליד הונגריה.

אמרתי לעצמי: מעניין? בעוד כשבועיים אני אמורה לנסוע ל"טיול שרשים" בהונגריה אשר יכלול גם את מחוז היידו.  בעודי קוראת אודות פרקש, מתברר לי שאותו פרקש בסיפור הוא יליד מחוז היידו (מהעיר היידובסרמן) וכנער נשלח לעבוד כשוליה במאפיה בעיר ביהרנג'יבאיום. (דוברי ההונגרית יהגו זאת מבלי לשבור את השיניים).

בינתיים ,ממשיכה לקרא  ומתכתבת עם לביא מסימניה אחרי שקרא את הפוסט האחרון שכתבתי : יולישקה שלי. כתגובה לפוסט שלי הוא  שולח אלי את היומן של סבתא שלו, שגם היא( !) ילידת הונגריה ממחוז היידו.

פשוט מאוד, לא כן? ובכל זאת….האם מישהו מוכן להסביר מה קורה כאן?

יולישקה שלי

היום, ערב יום השואה, בחרתי להעלות  את אחד מסיפוריה של אמי ז"ל.

את הסיפור על יולישקה שמעתי פעמים רבות מאז ילדותי כשתמיד נלויתה אליו כמיהתה של אמי לשוב ולפגוש את יולישקה. בעיניה זה היה חלום  רחוק שכן לפני שנים לא ניתן היה לבקר בהונגריה, מולדתה. ומי בכלל ידע האם יולישקה עדיין חיה ומתגוררת ב- DOMBRAD, כפר הולדתה של אמי, בחלקה הצפון מזרחי של הונגריה.

כך סיפרה אמי:

"כשהשתחררתי מאושוויץ, עליתי על רכבת לכיוון מזרח הונגריה. הרכבת היתה עמוסה בהמוני נוסעים עד אפס מקום. לא ויתרתי !  טיפסתי על גג הרכבת וכך נסעתי ונסעתי במשך כיומיים כשאני נאחזת בחוזקה כדי לא ליפול מהרכבת הדוהרת . כל רצוני היה לשוב לכפר הולדתי ולפגוש את בני משפחתי. (לא ידעתי מי נשאר…). כך הגעתי אל הרציף  של הרכבת הקטנה בכפר שלי. ירדתי. הבטתי סביבי ולא ידעתי לאן אפנה. נשארתי לעמוד ולבהות בחלל. הרציף התפנה מהנוסעים שירדו מהרכבת  ורק אשה בודדה עמדה בצד כשתינוקת בזרועותיה.  כך עמדנו שתינו זמן מה עד שהאשה נגשה אלי וקראה בשמי: רוז'י ! הכרתי אותה. אחת מבנות הכפר. לא יהודיה. כפר קטן וכולם מכירים את כולם…היא נגעה בי ואמרה: "שתינו בודדות.  יום יום אנ י מחכה כאן לבעלי שיחזור הביתה מהחזית. אף אחד מבני משפחתך לא שב (ככל הידוע לי). לאן תלכי?  בואי אלי…"

זו היתה קבלת הפנים האנושית, הפשוטה, החמה והישירה ביותר  לה זכתה אמי בשובה הביתה מאושוויץ.   תחושה זו ליוותה את אמי כל ימ י חייה ואותה נשאה  עד יומה האחרון.

 לימים, נסעתי עם הורי ל"טיול שורשים" ומצאנו את יולישקה באותו מקום, באותו בית קטן בכפר הקטן.  הגענו אליה, ללא תיאום והכנות . ללא מכתב, ללא טלפון ובטח לא דוא"ל או facebook. סתם כך מעין "קפיצת דרך" על פני  כחמישים שנים. מפגש כל כך טבעי כאילו רק אתמול נפרדו…

יולישקה, אשה כפרית ענייה, הכניסה אותנו לביתה הדל (אשר הבהיק בנקיונו ובלובנו) . אחזה בידי, הכניסה אותי לביתה והראתה לי את המיטה בה ישנה אמי. אותה מיטה ממש באותו חדר. (אגב, החדר זה כל הבית). ואמרה:

"במיטה זו השכבתי את אמך. היא ישנה שתי יממות רצופות, כשאני והתינוקת שלי, ישנות לידה. היא היתה נורא עיפה. חששתי מתגובת השכנים. ולכן בימים הבאים יצאנו כשתי כפריות לעבוד בשדות בעקירת תפוחי אדמה, כשהתינוקת אתנו".

רגע לפני שנפרדנו, נכנסה יולישקה לביתה ונתנה לי כמתנה וכמזכרת מפית פשתן רקומה. גם למפית  סיפור משלה: סבתי (שלא הכרתיה, כמובן) התפרנסה מעבודות רקמה לנדוניות של בנות הכפר. כך נשמרה בביתה של יולישקה המפית, מעשה ידיה של סבתי.  מפית זו, השמורה אצלי,היא הפריט היחיד שיש בידינו כשריד מבית הוריה של אמי.

בעודי כותבת שורות אלו אני מהרהרת וחושבת שהאופטימיות המדהימה שאפיינה את אמי נבעה מתפיסתה שלא להתחשבן עם העבר ולזכור רק את הטוב כי יש אנשים טובים באמצע הדרך… עובדה!

בלוג לבלוג יביע אומר

על "ספרנו-ספירה" שהוא כנס הבלוגרים-הספרנים  אשר יתקיים בביתו של יגאל חמיש, קראתי בבלוג של ירדנה נפתלי מספריית נהריה אשר הגיבה לפוסט האחרון שכתבתי בבלוג שלי.

וזו לשון תגובתה של ירדנה:

פנינה, תתחדשי! אז יש לך איך להגיע לכנס…

לאחר שנרשמתי, כנדרש,  בדוא"ל של אילנה שקולניק, קיבלתי את תגובתה בזו הלשון:

 ואאו, את גרה ממש רחוק וכל הכבוד על ההחלטה להגיע

ולכולם אני אומרת: אני והגמל שלי – קטן עלינו המרחק ….

 בואו וניפגש…. יהיה אחלה…